אחרי חודש של אבל על תוצאות הבחירות, וקצת זמן להירגע בקליפורניה השמשית ובלוס אנג׳לס הנוראית (דוק – לא רק הלייקרס על הפנים. כל העיר היא גרוטאה חסרת טעם!) חזרתי לשיקגו היפה והקרה ואין דרך יותר טובה להתחמם ולחמם  מאשר לראות עוד פרק בסאגה הבלתי נגמרת בין שיקגו וקליבלנד

בין שתי ערים

באפריל 2010, במסיבת עיתונאים מיד לאחר הפסד של הבולס לקליבלנד נשאל חואקין נואה, אז שחקן הבולס, האם הוא רוצה להתחרט על קביעה מוקדמת שלו ש Cleveland Sucks. נואה ספג באותו משחק מטח מרוכז של בוז מאוהדי קליבלנד והיה נדמה לרגע שאולי הוא מתחרט על האמירה האומללה. נואה לא היסס לרגע והשיב ״אתה אוהב אותה??״ שאל את הכתב בחזרה ״ אתה חושב שקליבלנד היא קול? בחיים לא שמעתי משהו אומר שהוא נוסע לקליבלנד לחופשה. מה כל כך טוב בקליבלנד?״

(מה באמת כל כך טוב בקליבלנד?)

ככה זה שיש מפגש בין שיקגו לקליבלנד. בספורט או בחיי היום יום, כששתי הערים נפגשות, יש מתח על גבול העוינות. הזקנים שביננו עוד זוכרים את סוף שנות ה80 ותחילת שנות ה90, שקליבלנד עם לארי נאנס ומארק פרייס, ביחד עם השיקגו בולס ואחד בשם מייקל ג׳ורדן, נחשבו לקבוצות העתיד של הליגה. המפגשים בין שתי הקבוצות היה טעונים במיוחד והגיעו לשיאם בפליאוף של 1989. לרוע המזל, העתיד המתוק שצפו קליבלנד הפך להווה מר אחרי שג׳ורדן שבר את רוחם עם ״הזריקה״ האייקונית של פליאוף  1989.

(״הזריקה״ – מהזריקה הזו קליבלנד נכנסה לתנומה של למעלה מעשרים שנה)

שנה אחר כך ג׳ורדן שוב בעט להם בראש עם ״המשחק״. 69 נקודות, 18 ריבאונדים וניצחון בהארכה. לקליבלנד לקח עשרים שנה להתאושש, ושיקגו המשיכה משם לדומיננטיות מוחלטת שמהדהדת עד היום.

מספיק להיזכר במה שהלך כאן חודש שעבר בזמן הבייסבול וורלד סיריוס בין הקליבלנד  והשיקגו קאבס כדי להבין את המתח בין שתי הערים. הרבה ילידי אוהיו גרים ועובדים בשיקגו. אני גר כאן כבר תקופה די ארוכה אחרי כמה שנים בחוף המזרחי, והתחושה שלי תמיד הייתה שתושבי שיקגו הם אנשים טובים שמסתכלים עליך בגובה העיניים עד שזה מגיע לאוהיו וקליבלנד שאל תושביהם הם תמיד מתייחסים בסוג של התנשאות. העובדה שמדובר בשתי ערים עם מחלת ספורט קשה וגאווה עירונית עיקשת, לא מקילה על העוינות ההדדית. אז כמו שאומרים אצלנו בשכונה – הדבר הכי טוב שאפשר לומר על קליבלנד זה שהיא לא דטרויט. 

היום האלופה באה לבקר אותנו ביונייטד סנטר אחרי שני הפסדים רצופים. השוורים גם הם היו נחושים לחזור למסלול הניצחונות אחרי הפאדיחה מול הלייקרס המפתיעים. את התוצאה אתם כבר יודעים, אבל ברשותכם אני רוצה לשתף אתכם בכמה התרשמויות שהיו לפני ובמהלך המשחק.

הלברון כדביבון 

גולת הכותרת של המשחק היא כמובן ההתיצבות של לברון  למשחק לבוש במדי השיקגו קאבס. כזכור, לברון היה טיפש והתערב עם דווין וויד על תוצאות הוורלד סיריוס. כיאה למי שמתערב כנגד מהלך ההיסטוריה הוא הפסיד והיום הגיע זמנו לשלם את המחיר. 

( לֹברון מגיע למגרש במדי הקאבס, העיתונאים משיקגו התפוצצו מצחוק ולא הפסיקו לצלם גם בטלפונים האישים שלהם. הם גם די רמסו אותי אבל ממשחק למשחק אני נהיה יותר קשוח. הצלם לידי שכנראה היה מקליבלנד, נרמס גם הוא וסינן בזעם ״ אני פאקן שונא את שיקגו״)

(גם דמות מקרטון שמו ללברון ביציאה ממנהרת השחקנים)

כשלברון עולה להתחמם, אני שם לב לכמה דברים. הדבר הראשון שמכה בי זה הניגוד החריף בין העובדה שלברון נראה במבט ראשון כמן בחור רגיל לחלוטין. לא כוכב ולא כלום. סתם בנאדם מגודל עם אוזניות שזורק לסל. ובאותו זמן כשהסתכלתי מסביב הוא נראה לפרקים כמן יצור מכוכב אחר שאין לו קשר אלינו. קצת קשה לי להסביר את זה אבל תסמכו עלי שהניגוד קיים. הוא לא הפסיק למגנט אל עצמו כמות מטורפת של תשומת לב שבאמת אין לי מושג איך הוא מתמודד עם זה. בשעה שלפני תחילת המשחק לא ראיתי אותו עושה צעד אחד בלי עשרות מצלמות מתעדות, קריאות לעברו, שלטים מונפים, והמוני עיניים נעוצות כשכולם כולל כולם רוצים פיסה ממנו. אני כנראה לא מחדש כלום אבל קשה להבין את העומק של זה עד שרואים את זה בלייב. ראיתי כבר בחיי כוכבי קולנוע וספורטאים מפורסמים אבל כזה דבר עוד לא ראיתי. דרושה התעלות נפש כדי לא לתת לזה להשפיע עליך וקרח בעורקים כדי לתפקד לילה אחרי לילה. אני חושב שהשקט היחיד שהוא נהנה ממנו קורה על המגרש. אני לא משונאי לברון אבל גם לא מאוהביו. אבל אחרי הלילה אני מבין שלהיות שחקן כדורסל נפלא זה החלק הקל בחייו. 

***עם זאת בצעד של דושבג אמיתי, לברון חלף בזמן החימום על פני השלט הבא, שהוחזק ע״י ילדה בת 10 שנסעה כל הדרך מאלבקורקי ניו מקסיקו כדי לראות אותו:

היא ישבה בשורה השניה, ואי אפשר היה לא לראות אותה אלא אם אתה לברון. מכיוון שהוא הדושבג שהוא, הוא פשוט בהה בה, ולמרות שהיה לו עוד שעה למשחק הוא פשוט חלף על פניה כאילו היא לא שם. את המבט שבור הלב שלה יהיה קשה לשכוח.

בצד המקצועי, לברון עלה לחימום ממוקד כמו לייזר, ובמשך כמה דקות קבר כל זריקה כאילו החיים שלו היו תלויים בכך. הרצינות הזו נמשכה גם במהלך המשחק שבו אפשר להגיד שהוא היה היחיד מקליבלנד שהופיע למשחק עם 24 נקודות בכמעט 60% מהשדה ושלשה לקינוח. זו הפעם הראשונה שאני רואה את לברון בלייב. קיתונות הבוז שהוא חטף אחרי הערת האיי קיו שלו המפורסמת שלו הוטחו שלא בצדק. הלברון שאני ראיתי הוא שחקן אלגנטי ואינטליגטי שבאמת רואה דברים ששחקנים אחרים לא רואים. הוא חילק 13 אסיסטים במשחק ורובם היו מלאכת מחשבת.

האלכימאי

אני יודע שבסך הכל עבר חודש מתחילת העונה ועוד מוקדם לקבוע, ואני גם לוקח את הסיכון שאתויג כרפה הבנה אבל אני חושב שאפשר לקבוע שאם אלת הנאחס לא תתערב ( פציעות וכו…) דווין וייד יסיים את העונה כהחתמה הכי טובה בעידן הפוסט ג׳ורדן. נכון הוא בן 35, נכון שחלק מהסטטיסטיקות כבר לא זוהרות כמו פעם, נכון שעל פניו קשה להחשיב אותו כחלק מבניית קבוצה לעתיד. אבל במהלך המשחק, רואים איך פעם אחרי פעם, ברגעים טובים וברגעים רעים, וויד מכניס את האינטנסיביות שלו ואת הביטחון אל שאר השחקנים. וויד מודל 2016 הוא שחקן חכם שהופך את כולם לטובים יותר, בחדר ההלבשה הוא עונה בישירות ובכנות לשאלות העיתונאים. הוא מנטור אדיר לג׳ימי באטלר והכימיה בינהם מורגשת. במהלך החימום הם עולים ביחד, לבדם, מתרגלים את אותם Moves, כשוויד מרגיע ומאתגר את באטלר ומהווה מעין אח גדול.

והכי חשוב, גם בהפסדים וגם בניצחונות וויד הוא עוזר המאמן על המגרש שמעלה את אי קיו הכדורסל של כל הקבוצה. וייד שינה בהגעתו את הדי אנ איי של שיקגו והפך אותה לקבוצה טובה יותר, צנועה יותר (אבל בטוחה בעצמה), ומהנה לצפייה. הוא היה תענוג לראות במשחק (צפו בוידאו למעלה) ובמסיבת העיתונאים לאחר המשחק סיפר המאמן הויברג איך וויד ניגש אליו במהלך הרבע הרביעי, למרות שסבל מכאבים, ביקש שיתן לו עוד כמה דקות מכיוון שהוא מרגיש שיש לו מה לתרום לקבוצה.

רונדו לוקח אותנו לעוד סיבוב

רונדו הגיע למשחק הזה עם סימני שאלה שמתחילים להישאל לגביו. התקשורת המקומית עושה לו קצת חיים קשים, ומאמר שהתפרסם בספורט אילוסטרייטד פיקפק בתועלת שהוא מביא לבולס. עם ממוצע של 8 נקודות ו- 37 אחוז מהשדה, גם אם בצד ההגנתי הוא תורם,  אפשר להבין את האכזבה המסוימת. רונדו שמע והגיב -לפני המשחק רונדו עולה לחימום ארוך במיוחד ופותח את המשחק נהדר כשאת המחצית הראשונה הוא מסיים עם שמונה נקודות בארבע משבע, שמונה אסיסטים ושישה ריבאונדים כשבחלקים מסוימים של המשחק רואים בבירור שהוא לוקח מנהיגות, בזמן שקליבנד הובילו, ומנסה להכניס את החברים, ובעיקר באטלר למשחק. הוא לא מנהיג דומיננטי כמו וויד (עניין של אופי) אבל הלילה הוא הנהיג עם לב ותשוקה וסיים את המשחק עם טריפל דאבל (ועם הרבה פעולות חיוביות ומחוות שלא רואים בסטטיסטיקה) וקיבל הרבה כבוד מהקהל המקומי. 

https://youtu.be/Ho0NhxDbGHg

פינת החושך בעיניים

שחקנים שרציתי לכתוב עליהם אבל מפאת כבודם עדיף שלא – קיירי אירווינג (תנועה מרתקת אבל משחק אפאטי ומרושל), גי׳ אר סמית (ווירדו רציני), קווין לאב (שבכניסה לאצטדיון כנראה בלבל אותי עם משהו אחר וניגש אלי לומר שלום ולשאול מה קורה)

פינת פרח לב הזהב

זמן ארוך לאחר סיום המשחק, עליתי חזרה לפארקט כדי להזמין אובר שיסיע אותי הביתה. המושבים היו ריקים למעט קבוצה קטנה שהתגודדה מסביב לבחור במעיל ארוך. כשהתקרבתי גיליתי את אימן שומפרט, יושב ומדבר עם אוהדים בלי שמץ של התנשאות או מניירות. הם שאלו אותו שאלות והוא ענה להם באריכות ובהומור. הצטלם עם כולם והיה די מקסים.

יומלדת שמח

לבני השור, הקמע המעולה של הבולס שחוגג 46 שנים של מאגיה ספורטיבית. השתתפו בחגיגה – בני, הצופים, צ׳אנס הראפר (אני לא אוהב או מבין בראפ אבל הוא טיפוס מאד מעניין גם בהקשר הספורטיבי ויום אחד אכתוב עליו יותר), וכל גרסאותיו של בני השור מימי הביטלס ועד ימינו אנו.

קושיות שלא נענו

אחרי הפדיחות שעשיתי לעצמי בפעם שעברה במיני ראיון/סמול טוק המצונזר שלי עם דוויד וויד, החלטתי להגיע מוכן עם שלוש שאלות. שתי שאלות היו מופנות ללברון ולקווין לאב ואחת לדויין וייד. מכיוון שלברון ולאב לא ממש רצו להתראיין לא הצלחתי לשאול את השאלות ואשמח אם כותב אחר שיסקר את קליבלנד יכול לשאול במקומי:

To Kevin Love: Your 3pt shooting percentage hasn't been this high since 2010, when you were taking half as many shots.  What has changed between then and now in terms of the looks you are getting and your mechanics?

               To Lebron: Your defensive rebounding rate (6.8 per game) is the highest it's been all career – is that a conscious decision to stay back more or due to the lineups you are playing?

I should try to ask DWade about now that he has started to shoot more 3s and done really well, if Lebron has that in him too and just hasn't focused on that.  It would be a nice compliment question